חברה, שהיא אחות במקצועה שאלה אותי בתחילת 2013 איזו דיאטה אני עושה,
ואמרתי לה שאני לא ממש עושה דיאטה אלא קצת נזהרת במה שאני אוכלת. היא אמרה לי כבר
אז שאולי זה כתוצאה מפעילות יתר של בלוטת התריס. חשבתי לעצמי שאם אלה תופעות
הלוואי של פעילות יתר של בלוטת התריס אני אחיה עם זה בשלום. מחצית מחיי אני נלחמת
במשקל שלי. הייתה רזה וחטובה עד לפני ההיריון הראשון. והיום אני מוכנה לשלם כל
מחיר כדי לחזור למידה 40 שנראית פצצה על 172 הס"מ שלי. היא אמרה לי שכדאי לטפל
בזה כי זה ממש יכול להיות מסוכן. הדופק המואץ מהווה מעמסה גדולה על הלב, וזה יכולה
להיגמר עם התקף לב. היא גם ציינה שאצטרך להשלים עם העובדה שהטיפול גורר בעקבותיו
עלייה במשקל. אמרתי לה שאטפל בזה אחרי הקיץ, יש לי שתי חתונות של המשפחה על הראש
(האחיין שלי והאחיינית של בעלי) ושאני לא מוכנה להשמין חזרה כרגע. היא רמזה לי
שהיא מקווה שאשרוד את סוף הקיץ, אבל זה לא ממש הרתיע אותי באותו הזמן. קניתי שמלות
משגעות לשתי חתונות האלה ואני אלבש אותן בכל מחיר!
בקיץ 2013 נסעתי לחתונה של האחיין שלי בגרמניה. הייתי רזה וחטובה, עם
שיער מלא ושופע. נראיתי מעולה ל-45 שנותיי. עדיין לא ידעתי שאני חולה, או יותר
נכון במה בדיוק אני חולה. הדופק היה מהיר, פעימות הלב מטורפות, העייפות כרונית על
גבול התשישות. בלי שנת צהריים של שעתיים שלוש לא היה לי כוח בכלל להמשיך את שארית היום.
כבר במהלך השהות שלי בגרמניה החלו בעיות העיניים החמורות יותר. פתאום
לא יכולתי יותר לשים אייליינר. בכל פעם שהייתי מורחת את האיילנר על העפעף העליון
הוא היה נמרך ונדבק. ומסקרה? באופן די מוזר היא הייתה נדבקת לי לעפעף העליון
והתחתון, אז גם עליה התחלתי לוותר.
קמתי בבקרים עם דמעת בלתי פוסקת, כפל ראייה, הגבלה בתנועות העיניים
הצידה, למעלה, למטה. פתאום טווח הראייה שלי הצטמצם. כל תנועה של גלגל העין לצדדים
או למעלה היה גורם לי לכפל ראייה וסחרחורת. העפעפיים היו נפוחים ואדומים, והחל
להופיע מין גל שקוף בתוך העיניים שהיה מטריף אותי. בדיעבד הוסבר לי שזו פשוט בצקת
בגלגל העין. השמש החלה לסנוור אותי יותר מהרגיל. עמעמתי אורות בבית למינימום
ההכרחי. יציאה בלי משקפי שמש היא בבחינת בלתי אפשרית בעליל. עד היום.
חשבתי שמדובר בדלקת או אלרגיה. לא חשבתי ללכת לרופא. זה אולי ישמע
מוזר. היו כל כך הרבה תסמינים ולא הלכתי לרופא. זה לא שהתעלמתי. ההתנהלות
היומיומית שלי נפגעה מאוד. אבל אני פנתרה, וכלפי חוץ הפגנתי "עסקים
כרגיל". תפעלתי את העסק שלי, ניהלתי את הבית, המשכתי לעסוק בתחביב האהוב עליי
ריקודי עם (מה שהיה די קשה בגלל החולשה ברגליים. אז ויתרתי על הריקודים
ה"כבדים" והסתפקתי בשקטים). לא שיתפתי אף אחד בתסמינים שלי, וביטלתי את
הכל באמרה "נו, אז אני מזדקנת, ככה זה".
חזרתי לארץ, הלכתי לחתונה השנייה והרגשתי מיליון דולר. חזרתי יומיים
לפני החתונה השנייה מגרמניה ונאלצתי לרוץ לתופרת כדי להכניס עוד שני ס"מ
בשמלה שקניתי רק לפני כמה שבועות. העיניים היו על הפנים. יכולתי להתאפר רק
במצומצם, אבל לא היה אכפת לי. הייתי רזה!
