 |
| זאת אני לפני שכל הבלגן התחיל |
אני מיכל, בת 47, נשואה באושר ואמא לשניים. חולה במחלת גרייבס כבר חמש
שנים (מ-2010), ומטופלת שנתיים וחצי (מ-2013).
אתם בטח שואלים את עצמכם למה שנתיים וחצי הייתי חולה ללא טיפול?
אין במידע המפורסם בבלוג זה בכדי להוות ייעוץ רפואי או אחר מכל סוג
שהוא. כל המופיע כאן מבוסס על ניסיוני האישי בלבד ואין בו בכדי להשליך על מקרים
אחרים.
2010-2013
ובכן, התסמינים היו שם, ובגדול. כבר אי שם ב-2010. זה התחיל בעייפות
מטורפת ובלתי מוסברת. אותה הסברתי לעצמי כתוצאה של עבודה. המשיך בדפיקות לב
מטורפות, ברמה שהייתי רואה את החזה שלי מזדעזע בכל פעימה ופעימה. דופק של 100-120
כאילו חזרתי מריצה על חוף הים. אבל, כדרכי הקודש מזה שנים, בחרתי להתעלם. אחר כך
באו הרעידות בידיים, ברגליים. חולשה ברגליים, בעיקר בברכיים שהגיעה עד כדי קושי
לקום מהספה. אחר כך החלו בעיות העיניים. כפל ראייה שנמשך לפחות שעתיים בכל בוקר. לא
יכולתי לנהוג או לעבוד שעתיים מרגע שקמתי. על מנת לטפל (יותר נכון להתעלם) גם מזה
התחלתי לקום בכל בוקר בחמש, גג שש, על מנת להיות מוכנה למצב עבודה עד שמונה לכל
היותר. מזלי שאני עצמאית, ככה שלא הייתי חייבת הסברים לאף אחד ולא נאלצתי לנסוע
לשום מקום.
לצד כל התסמינים השליליים היו גם דברים טובים. לראשונה זה שנים ישנתי
כמו תינוק בלילה. שינה עמוקה ורצופה. הייתי קמה רעננה בבוקר, אבל תוך ארבע חמש
שעות כבר הייתי מותשת כי הגוף שלי כל הזמן עבד על פול גז. מבחינתו הייתי בריצת
מרתון מטורפת כל יום, כל היום.
השיער האומלל שלי ארך והתמלא והיה שופע כמו שלא היה שנים. מעולם לא
התברכתי בשיער מלא, כך שכל תוספת בכיוון הזה התקבלה בברכה.
והבונוס הגדול, השלתי 30 ק"ג ממשקלי העודף ללא כל קושי. אכלתי טוב.
ללא חטא של פעילות גופנית כלשהי. והכל פשוט נשר ממני ללא כל מאמץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה