6:00 אור נדלק, מד לחץ דם מתחבר, מד חום בפה. מתה לפיפי אבל העיניים חבושות. בשמונה אני מתייאשת וקמה בעצמי. מגששת את דרכי לקיר בקצה המיטה ומשם לכל אורכו עד לדלת החדר. שותפתי בחדר ערה. היא נותחה רק בעין אחת. היא בטוחה רואה אותי, אבל אין שום הצעה לעזרה. הגעתי לקצה הקיר ולדלת החדר. מכאן אני צריכה לגשש את דרכי באלכסון מחושב אל עבר דלת חדר השירותים. עדיין אין שום הצעת הזרה משכנתי לחדר. הצלחתי. נכנסת. נועלת את הדלת. מוצאת את הכלים הסניטריים הנדרשים. שוטפת ידיים. מוצאת נייר ניגוב. עושה חישוב שהפח ללא מכסה ומטילה את הנייר לכיוונו. בסוף היום, כשיסירו את התחבושות - אגלה שזו הייתה טעות מרה. יש מכסה... אופס. פותחת את דלת חדר השירותים. מחשבת שוב במדוייק את האלכסון לכיוון דלת החדר של הנשים. מצליחה איכשהו. מדדה לאורך הקיר. שוב שום תגובה משכנתי לחדר... מצליחה לחזור למיטה.
08:30 ארוחת בוקר. רחל, האחות הנחמדה שדאגה לי
למעט פרטיות הודות למיטה ליד החלון, מביאה לי ארוחת בוקר. מכיוון שאין לי מושג מה
יש במגש אני לא נוגעת. אחכה עד שבעלי שיחיה יגיע ויסייע לי. הרי על השכנה שלי בחדר
כבר הבנתי שאי אפשר לבנות. האחות הנחמדה חוזרת ושואלת למה עדיין לא אכלתי. אני
חייבת לאכול בשביל להתחיל לקחת את הסטרואידים. היא שאלה אם אני רוצה תה. אמרתי לה
שאני מתה לקפה. תוך 5 דקות היא חזרה עם כוס נס קפה מהביל שהיא הכינה לי במטבחון
הצוות. משום מה החולים מקבלים רק תה. אני ללא קפה רק נהיית חולה. חמודה שכמותה.
ממש מצילת נפשות.
הצלחתי איכשהו לגשש על פני המגש ולזהות שתי
פרוסות לחם וגביע של גינה לבנה. מרחתי לי שתי פרוסות ולקחתי את התרופות.
9:30 סטרואידים+קפה=פיפי. עשיתי זאת כבר פעם
אחת הבוקר, אז למה שלא ננסה שוב. שוב מגששת את דרכי לאורך הקיר. שוב אין שום הצעת
עזרה מהשכנה בחדר. שוב הסתדרתי וחזרתי למיטה. בעוד כחצי שעה אבין שמישהו היה מאוד
משועשע מתרגילי הבוקר שלי....
10:00 הרופא מאתמול מגיע. זיהיתי אותו לפי
הקול. הוא מבקש ממני לבוא לחדר הבדיקה ממול. שאלתי אותו אם הוא מתלוצץ? הוא עונה:
"אל תעבדי עליי, ראיתי אותך כבר מדדה פעמיים לכיוון השירותים בתנועות שחייה צורנית...
היה משעשע." נו, הבדיחה על חשבוני. הוא מסיר את התחבושת מן העיניים שלי.
כואב... שוב מפריד את העפעפיים, כואאאאב. שוב האור החזק הזה. רופא צעיר היי-טק.
פעם לרופאי עיניים היו מן עטי פנס כאלה. לא עוד. הקידמה הגיע גם לכאן. יש פנס
באייפון 6 שלו. מסנוור פצצות. לאחר שהוא סיים לסנוור אותי, הוחלט להשאיר אותי ללא
תחבושות. מה שלא אומר שאני רואה משהו.
10:30 בעלי שיחיה מגיע. אני מצליחה לראות צללים
וכתמי צבע לשנייה וחצי בערך. בקושי ובמאמץ רב. רוב הזמן העיניים סגורות. ככה הכי
טוב. לא כואב. האור מאוד מסנוור ומכאיב, גם כשהעיניים סגורות. לכן החלטתי להשאיר
את החדר חשוך. ושתתפוצץ השכנה בחדר. שתשב לבד בחושך!
יש לי חוסר תחושה בשיניים הקדמיות העליונות.
בדומה להרדמה של רופא שיניים. מוזר לצחצח שיניים, לאכול או לשתות. מחצית השפה
השמאלית העליונה ללא תחושה גם כן. מעבר לזה כל האזור מתחת לעיניים ולכיוון שתי הרקות
חסר תחושה לחלוטין. בצד ימין חוסר התחושה עולה מן הרכה עד אמצע הראש. די מעצבן.
והכי מצחיק אין לי תחושה בקצה האף.
השכנה שלי לחדר משתחררת. תודה לאל. יהיה קצת
שקט, היא גם ככה לא הועילה לי. אני לבד בחדר.
רוב המחלקה משתחררת כי צפויה הפסקת מים מן השעה
10 בלילה ועד הבוקר. נותרנו שלוש במחלקה. כל אחד בחדר. ממש אשפוז פרטי.
אחר הצהריים בעלי נוסע לחתונה, ובתי המתוקה באה
לבלות איתי את הערב. לי היה חם מוות מהסטרואידים, ששטפו אותי בגלי זיעה וחום כמו
אישה בגיל המעבר (אני עדיין לא שם אבל קיבלתי אחלה סימולציה למה עליי לצפות). הילדה
קפאה מקור אז היא החליטה להיכנס למיטה במקומי.
בתשע בעלי הגיע לאסוף אותה חזרה הביתה. למרות שהייתי מתוכננת להישאר עד יום ראשון בבוקר, נאמר לי שאשתחרר מחר כי מצב המים לא ישתפר בסוף השבוע והחליטו לשחרר את כולם, וגם מצבי מאפשר זאת.
בתשע בעלי הגיע לאסוף אותה חזרה הביתה. למרות שהייתי מתוכננת להישאר עד יום ראשון בבוקר, נאמר לי שאשתחרר מחר כי מצב המים לא ישתפר בסוף השבוע והחליטו לשחרר את כולם, וגם מצבי מאפשר זאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה