בעשר אנחנו יוצאים לכיוון בית חולים בני ציון. כרגיל - אין חניה! מחפשים חצי שעה ובסוף מוצאים איזו חניה מוטלת בספק, אבל אין ברירה. בעלי היקר מוביל אותי כמו עיוורת לכיוון בית החולים. יש בזה משהו מועיל, השומר אפילו לא בדק לי את התיק...
מגיעים למחלקה, מוציאים את התיק וממתינים. תור
של 20 אנשים לפנינו במחלקה. אז מחכים.
הרופא שלי בחו"ל. לאחר כשעה מגיעה רופאה
צעירה שמודה שהעין לא נראית משהו. היא לוקחת אותי לבדיקה מקיפה של חצי שעה בכל
מכשיר אפשרי על מנת לקבוע האם זה רק משהו חיצוני, כלומר דלקת, או שיש בזה משהו
אחר. לאחר כחצי שעה של בדיקה סבלנית היא שמה לי טיפות להרחבת אישונים ואנחנו
חוזרים להמתין בחוץ. המזגן במסדרון לא עובד... חם לי מוות.
לאחר כעשרים דקות היא מכניסה אותנו להמשך בדיקה
ומאשרת שזו "רק" דלקת ושאין הרבה מה לעשות מלבד לטפל ולהמתין. מה שכן
היא משחררת אותי משתי ה"נדנדות" שחיברו בין הגבה לעפעף התחתון, כך שאני
יכולה להתהדר במראה מעט יותר "חינני". היא משנה את מינון הסטרואידים
"למקרה ש..." ואנחנו חוזרים הביתה. אני עדיין עם עיניים סגורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה