ביקורת אצל ד"ר ורדיזר - 7 שבועות לאחר הניתוח

סה"כ ד"ר ורדיזר מרוצה מאוד. בבוקר נפל לי התפר המעצבן בזווית העין שהציק לי מאוד. בערב נפל גם ההוא בעין ימין. עכשיו הרבה יותר נוח. 

הבדיקות סה"כ משביעות רצון. עדיין יש מעט כפל ראייה, בעיקר במבט הצידה בעין ימין. עדיין יש חוסר תחושה בחלקים העליונים של הלחיים לכיוון הזווית החיצונית של העיניים, בשיניים הקדמיות העליוניות ובזווית השמאלית העליונה של השפה העליונה. עדיין יש בצקות שצריכות לרדת. אך זה יכול לקחת עוד מספר שבועות. מכיוון שאני צפויה בעוד 5 שבועות לטוס לארה"ב, שאלתי את ד"ר ורדיזר על ביקור בפארק רכבות ההרים Six Flags. התשובה הייתה לא (!) מוחלט. על זה ניתן יהיה לדבר רק שישה חודשים לאחר הניתוח השני (הרמה ומתיחה של העפעפיים). בגדול נאמר לי שאוכל לבקר בפארק דיסני ולעלות על כל מתקן המתאים לבני 5. כלומר לשבת בכוסות המסתובבות במסיבת התה של עליסה בארץ הפלאות ולעוף בפילים הוורודים המעופפים... מבטיחה תמונות! הביקור הבא יהיה ב-20 לדצמבר, ואז נתחיל את התהליך של הניתוח הבא. 

10 ימים אצל אמא בחו"ל

10 ימים אצל אמא שלי. כאן החלטתי סופית שלא לישון יותר בישיבה. בימים הראשונים קמתי עם נפיחות בעיניים. היו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. אך מכיוון שלאל שלי יש פריזר, פשוט שמתי כל בוקר ג'ל קירור על העיניים, מה שעבד פלאים. גיליתי שהנפיחות בבוקר תלויה מאוד בטיב השינה בלילה. בלילות בהם ישנתי רע, העיניים היו נפוחות יותר בבוקר מאשר לאחר שנת לילה טובה. 

יומיים ראשונים בחו"ל

ישנתי כמו פגר מת, בישיבה. קמתי עם נפיחות מה בעיניים, ובאין ג'ל קירור בפריזר השתמשתי בבקבוקי הבירה והיין הקרים שהיו במיניבר. לא אותו אפקט, אך זה בהחלט עזר. יצאתי ליומיים של פגישות עם הלקוח שלי. מחר אסע לאמא שלי ל-10 ימים. 

חמישה שבועות לאחר הניתוח

ב-04:00 אני יוצאת לדרך. לא ישנתי. העיניים יבשות כתוצאה מן העייפות שהצטברה במשך היום. עברתי להשתמש בטיפות עיניים של Life שהן שמנוניות טיפה. התוצאות מצוינות מבחינתי. מצפה לי טיסה ארוכה דרך איסטנבול. במטוס האוויר יבש מאוד, והעייפות אינה תורמת לתחושה העקצוץ בעיניים. כמו תחושה של חול בעין. הטיפות עושות עבודה מצויינת בהיבט הזה. העייפות גורמת למעט בצקת מתחת לעין ימין. אבל כרגע אין לי שום אמצעי לטפל בזה עד שאגיע למלון. בשעה 17:00 אני מגיעה סוף סוף למלון שלי. גמורה מעייפות. מקלחת טובה. המיטה מעולה. דאגו לי לשש (!!!) כריות של 80X80 (בלי שביקשתי...). לאכזבתי יש מיניבר בחדר - ללא מקפיא. אך גם לזה ימצא פתרון בבוקר. 

בשמונה בערב אני צונחת לישון, לא לפני שדאגתי לסדר את כל שש הכריות בצורה שתאפשר לי לישון בישיבה. באין מקפיא אני צריכה לדאוג לזה שהעיניים תהיינה כמה שפחות נפוחות מחר בבוקר. הלקוח גדול וחשוב מדי בכדי שאופיע מולו כאילו מישהו הרביץ לי.

חמישה שבועות פחות יום לאחר הניתוח

ההכנות לטיסה שלי בעיצומן. העיניים נראות מצויין יחסית, מלבד הנפיחות של הבוקר. אני מקווה שבמלון יהיה מקרר עם תא הקפאה כדי שאוכל להכניס פנימה את ג'ל הקירור שלי. 

אני ערה משש בבוקר היום ואהיה ערה עד מחר בלילה ברצף. נראה איך זה ישפיע על העיניים שלי. 

שבועיים ושלושה ימים לאחר הניתוח

ישנתי שוב בחצי ישיבה. האמת שישנתי לא רע בכלל. אולי כבר התרגלתי לישון ככה. ישנתי בהפסקות אבל במצטבר היו לי כמה שעות שינה טובות. קמתי כמעט ללא נפיחות מסביב לעיניים.

בערב יצאנו להרקדה. ישבתי בצד, מה שלא היה פשוט כלל, אבל נהניתי לראות קצת אנשים.

שבועיים ויומיים לאחר הניתוח

שוב התמרדתי וישנתי בשכיבה. שוב כל העין הימנית התנפחה מתחת לעפעף התחתון. או.קיי. הבנתי! שינה בשכיבה אאוט - שינה בישיבה אין!

החלטנו היום לצאת לארוחת הבוקר המשותפת המסורתית של יום שישי בבוקר. קיררתי את העין להורדת הנפיחות ויצאנו. גיליתי להפתעתי ששמש זה עדיין דבר לא נעים. הסנוור גורם לי לתחושת דקירה מאחורי גלגל העין, בעיקר בעין ימין, וזאת למרות משקפי השמש. אז החלטנו לחרוג ממנהגינו ולשבת בתוך בית הקפה ולא בחוץ מול היום כמו שאני אוהבת.

סה"כ העיניים נראות מצויין. הימנית עדיין פתוחה יותר מהשמאלית, והבנתי שאני צריכה לחיות עם זה עד לניתוח המתוכנן בינואר-פברואר. אבל מצב העיניים בהחלט טוב הרבה יותר ממה שהיה לפני הניתוח.

אני עדיין סובלת מיובש מציק, ומדמעת בלתי נשלטת. עדיין יש חוסר תחושה בשיניים העליונות ובלחיים העליונות לכיוון הזווית החיצונית של העיניים והרכות.

הצלקות נראות מצויין, מי שלא יודע לא שם לב.

שבועיים ויום לאחר הניתוח

מכיוון שהחלטתי לחזור ולהפעיל את המשרד שלי היום, אני חייבת שינה טובה. עברתי לישון במצב ביניים כלשהו שבין חצי ישיבה לבין שכיבה. הרמה מסוימת של צד הראש במיטה ושתי כריות. ישנתי כ-70% מהלילה בהפסקות, וקמתי עם נפיחות מה בפנים, אבל אני יכולה לחיות עם זה, בינתיים.

קמתי ושטפתי את העיניים עם מים מורתחים. מכיוון שהתפרים הוצאו ברובם אתמול יכולתי היום להתחיל טיפול במשחה נגד צלקות (קלו-קוט - תענוג לא זול - 170 ₪ לשפופרת שאמורה להחזיק 90 ימים).

חזרתי לעבודה במשרד (הממוקם בבית). דווקא בסדר. אני עושה הפסקות מדי פעם אבל המצב מצויין יחסית למה שחשבתי לפני הניתוח.

שבועיים לאחר הניתוח - ביקורת בבית החולים

לאחר שקמתי אתמול עם פרצוף נפוח שוב ישנתי בישיבה. בחמש וחצי בבוקר נשברתי והורדתי את המיטה כדי לגנוב שעתיים שלוש של שינה. הצלחתי. הבן יצא בבוקר חזרה לבסיס ואפילו לא התעוררתי להיפרד ממנו. אני מתנחמת בעובדה שהוא חוזר ביום שישי.

החלטתי שלא לקחת את הסטרואידים על הבוקר בכדי לחסוך מעצמי את גלי החום עד שנחזור הביתה.

קמתי עם נפיחות מה מסביב לעיניים. נכנסתי להתקלח וקיררתי את אזור העיניים מה שעזר מעט. יצאנו לכיוון חיפה. שוב אין חניה. בסוף בעלי שיחיה הצליח להכניס את הרכב לחניה שלפי כל החישובים המתמטיים שלי הייתה צרה יותר מרכב עצמו. פלא!

חיכינו כ-40 דקות ונכנסו למשרדו של ד"ר ורדיזר. שהיה חביב ונעים כהרגלו. הוא מאוד מרוצה מן התוצאה ואמר שקצב ההחלמה שלי מופלא. הוא לי ציפה לראות אותי במצב כזה לאחר שבועיים. שיתפתי אותי שטיפול העצמי שהקפדתי עליו: תה קמומיל, שינה בחצי ישיבה, קירור ושבועיים של מנוחה מוחלטת. כנראה שזה עשה את העבודה.

כל הבדיקות תקינות. שתי העיניים נמצאות כרגע בבליטה של 19 מ"מ, שזה 1 מ"מ מתחת לנורמה הגובהה. חישוב קצר מעלה שעין ימין חזרה 5 מ"מ לאחור ועין שמאל 3. הוא מעריך כניסה של עוד כ-2 מ"מ בכל עין. אמנם שני גלגלי העין נמצאים באותו הקו ביחס לשאר חלקי הפנים שלי, אבל בגלל צניחת העפעף התחתון בעין ימין, היא עדיין נראית יותר בולטת וגדולה מעין שמאל.

אצטרך לצערי לחיות עם צניחת העפעף הימני התחתון, וחוסר הסימטריה בפתיחת העין עד לחודש ינואר 2016, שזה בערך המועד שבו מתוכנן ניתוח הרמת ומתיחת העפעפיים. עד אז, טיפול בתחליפי דמעות ומשחה בכל ערב (לפחות זה לא סינטומיצין).

בעין ימין יש לי תחושה של חוסר חדות ראייה, כאילו עדשת המשקפיים מלוכלכת. הסיבה שריטות בקרנית, כתוצאה מן היובש בעין. זה אמור להסתדר עם הזמן מעצמו.

הוא מוציא לי חלק מן התפרים, ומשאיר רק את שני אלה הנמצאים ממש בזווית העין. הם אמורים ליפול מעצמם.

שאלתי אותו לגבי נסיעת העסקים שלי לגרמניה ב-6.10. סה"כ הוא מרוצה מן התוצאות ואמר שמבחינה רפואית אין לי שום בעיה לטוס. הטיסה לכשעצמה אינה מהווה בעיה מבחינת ההשפעה שלה על הניתוח.

חוזרים הביתה, לא לפני שעוברים ב"איקאה" כמובן...

חזרתי מותשת ואני חייבת איזה שנ"צ טוב. לוקחת את הסטרואידים ומצליחה לישון שעה וחצי. קמה מזיעה כולי. עוד מקלחת. הפעם החלטתי להתקלח "כרגיל" עם ראש המקלחת העליון, ולמנוע כניסת בסון לעיניים. באופן די מוזר מים מורתחים אינם גורמים לי לתגובה כלשהי בעיניים, אך כניסת מי המקלחת ה"רגילים" הייתה מלווה בצריבה ואי נוחות שלא ציפיתי להם. אמנע מזה עד להודעה חדשה. אבדוק זאת שוב בעוד שבועיים.

בערב קבעתי עם כלתי לעתיד בקניון. בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לרכב ונסעתי. לא רעיון מוצלח. טשטוש הראייה בעין ימין גורם לי לראות את כל פנסי הרכבים הנוסעים לפניי וממול ככתמי אור גדולים. החלטתי לא לנהוג בשעות החשיכה עד להודעה חדשה.

בערב שמתי את הג'ל החדש שקיבתי לעיניים והלכתי לישון.

13 ימים לאחר הניתוח - ראש השנה - חג שני

אתמול בלילה החלטתי להתמרד ולישון! הורדתי את המיטה למצב מאוזן במחשבה שלאחר שבועיים כבר לא יכול לקרות שום דבר. טעות! מכיוון שאני רגילה לישון על הצד, צד ימין בעיקר, התעוררתי בבוקר עם נפיחות מסביב לכל העין הימנית ברמה כזאת שהיה לי קשה לפתוח אותה. עברתי מיד לקירור האזור, מה שמעט הקל על הבצקת שנוצרה שם, אך לא לגמרי. אני רואה מטושטש והעין מציקה לי.

מחר יש לי ביקורת. נראה מה הרופא יגיד. אני מקווה שהוא יוציא לי מחר את התפרים.

מבחינת חוסר התחושה בפנים. עדיין השיניים הקדמיות העליונות חסרות תחושה. הפינה העליונה השמאלית של השפה גם כן. וכל האזור שמתחת ובצדדים החיצוניים של העין. אני רואה את הצד החיובי העניין. מחר ימשכו לי את התפרים ולא יכאב לי!

12 ימים לאחר הניתוח - ראש השנה

עדיין ישנה בישיבה. גם היום נסענו למשפחה לארוחת צהריים. מכיוון שחשבתי שאוכלים בחוץ לא טרחתי להתאפר. טעות! אוכלים בפנים... נו טוב. זה מה יש.

אחרי 4 שעות הייתי מותשת. הייתה לי דקירה מעצבנת מאחורי עין ימין והייתי חייבת לשכב. אז חזרנו הביתה.

11 ימים לאחר הניתוח - ערב ראש השנה

עדיין ישנה בישיבה. העיניים נראות טוב יותר. העין הימנית עדיין עם עפעף שמוט. מבחינה "קוסמטית" השמאלית נראית סבבה. הייתי יכולה לחיות עם זה. הימנית מבעסת אותי פצצות. אני מחכה כבר ליום רביעי כדי לראות מה יגיד על זה ד"ר ורדיזר ומתי אפשר לטפל בזה.

סופת החול סוף סוף הסתיימה. החלטנו בכל זאת לנסוע למשפחה לארוחת החג. חמתי לא יודעת שעברתי את הניתוח ולכן השארנו את ההחלטה הזו ממש לרגע האחרון. הכל היה תלוי במידה שבה אצליח להסתיר את הפנס שיש לי בעין השמאלית עם המייק אפ. הייתי צריכה להתנהל בזהירות ולאפר רק בחלקים הרחוקים ממש מן העין. התוצאה נראתה סבירה, אז נסענו.

שמחתי סוף סוף לצאת קצת מהבית. נסיעה של 25 דקות. היה נחמד מאוד. מכיוון שזו הפעם הראשונה שבה לא יכולתי להעניק לעיניים של "זמן מנוחה", היה לזה גם מחיר. לאחר 3 שעות החל להתפשט לי שטף דם בעין. התקפלנו ונסענו ישר הביתה. תה, סינטומיצין, קירור ומנוחה.

9 ימים לאחר הניתוח

סופת החול נמשכת. אמנם ערכי זיהום האוויר ירדו, אך לא מספיק בכדי שאסכן את עצמי עם גרגר חול בעין. אני מצליחה קצת להשתלט על הבית. סידרתי את המטבח. ניצחון קטן לאנושות. אני מצליחה לראות טלוויזיה לפרקי זמן ארוכים יותר, מה שמפיג מעט את השעמום. אבל עדיין משדרים בהוטZONE  4 פעמים את אותו הפרק בכל יום בכל סדרה... ובשבת כמובן שוב פעמיים את כל הפרקים של כל השבוע.

8 ימים לאחר הניתוח

האם עליי לציין זאת שוב? עוד לילה ללא שינה. אבל בגלל הסטרואידים אין לי תחושת עייפות כלל. וגם זו תחושה מופלאה כי בחמשת השנים האחרונות מלווה אותי מתחושת עייפות מתמדת 24/7. בחיי שאני יכולה להתרגל לחיות ככה. בלי כאבים וללא תשישות.

סופת החול עדיין משתוללת בחוץ. ערכי זיהום האוויר ירדו לכדי פי 40 בערך. עדיין לא יכולה לצאת החוצה.

העין השמאלית מתאוששת. אני מצליחה לפתוח את העיניים לפרקי זמן ארוכים יותר. עדיין מטפלת בתה קמומיל, סינטומיצין וקירור. עדיין ישנה בישיבה. הוספתי דמעות מלאכותיות על מנת להקל על היובש בעיניים. זה מאוד עוזר.

שבוע לאחר הניתוח

עוד לילה ללא שינה. סופת החול עדיין נמשכת. העין השמאלית מראה סימני התאוששות. אני מצליחה לפתוח את העיניים מעט יותר. אני "צופה" בטלוויזיה. כלומר פתיחת העיניים למשך 5 שניות. זיהוי הסצינה. סגירת העיניים חזרה להאזנה בלבד. וחוזר חלילה. כך לפחות אני מצליחה להבין מעט את העלילה. זה מתיש אותי כל כך שאני גם עם זה מפסיקה ומשאירה לי את רגעי החסד של פתיחת העיניים להסתובבות שלי בבית כשצריך.

העין הימנית גדולה יותר מהשמאלית. העפעף התחתון שלה שמוט. מבעס אותי ששוב העיניים שלי לא שוות בגודלן. אני רואה בימנית מטושטש יותר מאשר בשמאלית. העיניים דומעות לי כל הזמן.

הסטרואידים והמנוחה עושים פלאים. פעם ראשונה זה שנים שאין לי כאבים בגוף. כבר שנים אני רגילה לכך שכל קימה של מהכורסא או המיטה מלווה ב"קרעכצען" - כאב בגב, בקרסוליים, בכתפיים. והנה - כלום. שום דבר. לא כואב לי איבר בגוף. תחושה מופלאה. אני מקווה שזה יחזיק מעמד גם לאחר שאפסיק לקחת את הפרדניזון.

6 ימים לאחר הניתוח

עוד לילה ללא שינה. העין השמאלית עדיין נראית רע, אך יש שיפור קטן שנראה לעין. האדמומיות מעט יורדת וגם הנפיחות. אני מצליחה לפתוח מעט את העיניים במקרה הצורך כדי להגיע למטבח ולהכין לי קפה. אני רואה בעיקר אורות וצללים וכתמי צבע, אך זה מספיק כדי להיות עצמאית בשטח ופחות תלויה באחרים. העיניים דומעות.

היום החלה סופת החול הגרועה ביותר בהיסטורה הישראלית. הכל כתום בחוץ. גם אם חשבתי להתלוות לבעלי לטיול הלילי עם הכלבה - ירד מהפרק! כל פתיחת חלון בבית מלווה בצווחת "תסגרו מיד". ראשית העוזרת הייתה רק אתמול (ברור!), ושנית רק המחשבה של לקבל זיהום עכשיו בעיניים מהחול הזה מעוררת בי חלחלה. בירושלים ערכי זיהום האוויר הגיעו לפי 173! אצלנו משהו ברמה של פי 90.

5 ימים לאחר הניתוח

עוד לילה ללא שינה. העין השמאלית עדיין נראית רע, כואבת ושורפת. אני עדיין עם עיניים סגורות. שטיפות עם תה קמומיל, קירור, סינטומיצין והרבה הרבה שעמום. הבת והבעל בעבודה. הבן בצבא.

העוזרת שלי מגיעה על מנת לעשות קצת סדר בבית. פשוט מלאך. והיא גם מפיגה לי מעט את השעמום. הוט דואגים לשדר כל פרק 4 פעמים ביום. משעמם.

4 ימים לאחר הניתוח

בעשר אנחנו יוצאים לכיוון בית חולים בני ציון. כרגיל - אין חניה! מחפשים חצי שעה ובסוף מוצאים איזו חניה מוטלת בספק, אבל אין ברירה. בעלי היקר מוביל אותי כמו עיוורת לכיוון בית החולים. יש בזה משהו מועיל, השומר אפילו לא בדק לי את התיק...

מגיעים למחלקה, מוציאים את התיק וממתינים. תור של 20 אנשים לפנינו במחלקה. אז מחכים.

הרופא שלי בחו"ל. לאחר כשעה מגיעה רופאה צעירה שמודה שהעין לא נראית משהו. היא לוקחת אותי לבדיקה מקיפה של חצי שעה בכל מכשיר אפשרי על מנת לקבוע האם זה רק משהו חיצוני, כלומר דלקת, או שיש בזה משהו אחר. לאחר כחצי שעה של בדיקה סבלנית היא שמה לי טיפות להרחבת אישונים ואנחנו חוזרים להמתין בחוץ. המזגן במסדרון לא עובד... חם לי מוות.

לאחר כעשרים דקות היא מכניסה אותנו להמשך בדיקה ומאשרת שזו "רק" דלקת ושאין הרבה מה לעשות מלבד לטפל ולהמתין. מה שכן היא משחררת אותי משתי ה"נדנדות" שחיברו בין הגבה לעפעף התחתון, כך שאני יכולה להתהדר במראה מעט יותר "חינני". היא משנה את מינון הסטרואידים "למקרה ש..." ואנחנו חוזרים הביתה. אני עדיין עם עיניים סגורות.

3 ימים לאחר הניתוח

לא ישנתי. הגב הורג אותי. מכיוון שאין לי משהו מועיל לעשות אני נשארת במיטה. בשלב כלשהו אני קמה לטפל בעיניים. העין השמאלית, דווקא זו שסבלה פחות, נראית רע. היא כואבת מאוד באזור התפרים, אני מרגישה מתיחה קשה של העור מה שמצביע על נפיחות. גלגל העין אדום ודלקתי. יש בצקת בגלגל העין.

יש לי ראייה כפולה הצידה ולמעלה שמטריפה אותי ועושה לי בחילה נוראית.

אני מדסקסת עם בעלי האם כדאי לחזור ביום המחרת לבית החולים לבדיקה. בכל זאת - עיניים... הוחלט לנוסע בבוקר.

אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים בהרכב משפחתי מלא. בחושך לאור נרות. היה רומנטי....

2 ימים לאחר הניתוח

 אור נדלק, מד לחץ דם מתחבר, מד חום בפה. מתה לפיפי אבל עדיין אין מים. מתאפקת. בשבע וחצי אני נשברת ושואלת את האחות אם יש שירותים. בקצה המחלקה יש חדר שירותים אחד שמחובר למערכת נפרדת. אז אני מדדה לשם. רואה בקושי. חוזרת.

בשמונה קוראים לי לבדיקה בחדר הבדיקות. שוב פתיחת עפעפיים. בדיקות עם אורות מסנוורים. בדיקת ראייה. פישלתי בגדול. לא רואה כלום... 3, 8, 6, 9, 0 ... הכל נראה אותו הדבר מבחינתי. אמרו לי להמתין למכתב השחרור. בעלי מגיע בתשע. המכתב מוכן. עליי לקחת סטרואידים בשלושת השבועות הקרובים ולמרוח שלוש פעמים ביום סינטומיצין, איכס! בעשר אנחנו יוצאים לכיוון הבית.

השמש הורגת אותי, גם עם משקפי שמש ועיניים סגורות. אני יושבת ברכב ולא פותחת את העיניים עד שאנחנו מגיעים הביתה.

הביתה... קודם כל מקלחת. ולמיטה. מכיוון שאני נאלצת לישון מעתה ועד להודעה חדשה בחצי ישיבה אני מודה לממציא המיטה המתכווננת.

אני מאזינה לטלוויזיה. זה כל מה שאני יכולה לעשות. פתיחה של העיניים מכאיבה לי מדי. האור הפך לאויב המושבע שלי. ולכן כל התריסים בבית למטה, ומודלקים רק האורות ההכרחיים לטובת שאר בני הבית. ואני מסתובבת עם משקפי שמש בתוך הבית, רק למקרה שאפגוש איזו מנורה עויינת.

הפרדניזון עושה לי גלי חום מטורפים, ומצמיא. אני צמודה למזגן ולבקבוק מים 24/7. הבעל רועד מתחת לפוך באמצע ספטמבר ואני מתה מחום.

יום 1 לאחר הניתוח

6:00 אור נדלק, מד לחץ דם מתחבר, מד חום בפה. מתה לפיפי אבל העיניים חבושות. בשמונה אני מתייאשת וקמה בעצמי. מגששת את דרכי לקיר בקצה המיטה ומשם לכל אורכו עד לדלת החדר. שותפתי בחדר ערה. היא נותחה רק בעין אחת. היא בטוחה רואה אותי, אבל אין שום הצעה לעזרה. הגעתי לקצה הקיר ולדלת החדר. מכאן אני צריכה לגשש את דרכי באלכסון מחושב אל עבר דלת חדר השירותים. עדיין אין שום הצעת הזרה משכנתי לחדר. הצלחתי. נכנסת. נועלת את הדלת. מוצאת את הכלים הסניטריים הנדרשים. שוטפת ידיים. מוצאת נייר ניגוב. עושה חישוב שהפח ללא מכסה ומטילה את הנייר לכיוונו. בסוף היום, כשיסירו את התחבושות - אגלה שזו הייתה טעות מרה. יש מכסה... אופס. פותחת את דלת חדר השירותים. מחשבת שוב במדוייק את האלכסון לכיוון דלת החדר של הנשים. מצליחה איכשהו. מדדה לאורך הקיר. שוב שום תגובה משכנתי לחדר... מצליחה לחזור למיטה.

08:30 ארוחת בוקר. רחל, האחות הנחמדה שדאגה לי למעט פרטיות הודות למיטה ליד החלון, מביאה לי ארוחת בוקר. מכיוון שאין לי מושג מה יש במגש אני לא נוגעת. אחכה עד שבעלי שיחיה יגיע ויסייע לי. הרי על השכנה שלי בחדר כבר הבנתי שאי אפשר לבנות. האחות הנחמדה חוזרת ושואלת למה עדיין לא אכלתי. אני חייבת לאכול בשביל להתחיל לקחת את הסטרואידים. היא שאלה אם אני רוצה תה. אמרתי לה שאני מתה לקפה. תוך 5 דקות היא חזרה עם כוס נס קפה מהביל שהיא הכינה לי במטבחון הצוות. משום מה החולים מקבלים רק תה. אני ללא קפה רק נהיית חולה. חמודה שכמותה. ממש מצילת נפשות.

הצלחתי איכשהו לגשש על פני המגש ולזהות שתי פרוסות לחם וגביע של גינה לבנה. מרחתי לי שתי פרוסות ולקחתי את התרופות.

9:30 סטרואידים+קפה=פיפי. עשיתי זאת כבר פעם אחת הבוקר, אז למה שלא ננסה שוב. שוב מגששת את דרכי לאורך הקיר. שוב אין שום הצעת עזרה מהשכנה בחדר. שוב הסתדרתי וחזרתי למיטה. בעוד כחצי שעה אבין שמישהו היה מאוד משועשע מתרגילי הבוקר שלי....

10:00 הרופא מאתמול מגיע. זיהיתי אותו לפי הקול. הוא מבקש ממני לבוא לחדר הבדיקה ממול. שאלתי אותו אם הוא מתלוצץ? הוא עונה: "אל תעבדי עליי, ראיתי אותך כבר מדדה פעמיים לכיוון השירותים בתנועות שחייה צורנית... היה משעשע." נו, הבדיחה על חשבוני. הוא מסיר את התחבושת מן העיניים שלי. כואב... שוב מפריד את העפעפיים, כואאאאב. שוב האור החזק הזה. רופא צעיר היי-טק. פעם לרופאי עיניים היו מן עטי פנס כאלה. לא עוד. הקידמה הגיע גם לכאן. יש פנס באייפון 6 שלו. מסנוור פצצות. לאחר שהוא סיים לסנוור אותי, הוחלט להשאיר אותי ללא תחבושות. מה שלא אומר שאני רואה משהו.

10:30 בעלי שיחיה מגיע. אני מצליחה לראות צללים וכתמי צבע לשנייה וחצי בערך. בקושי ובמאמץ רב. רוב הזמן העיניים סגורות. ככה הכי טוב. לא כואב. האור מאוד מסנוור ומכאיב, גם כשהעיניים סגורות. לכן החלטתי להשאיר את החדר חשוך. ושתתפוצץ השכנה בחדר. שתשב לבד בחושך!

יש לי חוסר תחושה בשיניים הקדמיות העליונות. בדומה להרדמה של רופא שיניים. מוזר לצחצח שיניים, לאכול או לשתות. מחצית השפה השמאלית העליונה ללא תחושה גם כן. מעבר לזה כל האזור מתחת לעיניים ולכיוון שתי הרקות חסר תחושה לחלוטין. בצד ימין חוסר התחושה עולה מן הרכה עד אמצע הראש. די מעצבן. והכי מצחיק אין לי תחושה בקצה האף.

השכנה שלי לחדר משתחררת. תודה לאל. יהיה קצת שקט, היא גם ככה לא הועילה לי. אני לבד בחדר.

רוב המחלקה משתחררת כי צפויה הפסקת מים מן השעה 10 בלילה ועד הבוקר. נותרנו שלוש במחלקה. כל אחד בחדר. ממש אשפוז פרטי.

אחר הצהריים בעלי נוסע לחתונה, ובתי המתוקה באה לבלות איתי את הערב. לי היה חם מוות מהסטרואידים, ששטפו אותי בגלי זיעה וחום כמו אישה בגיל המעבר (אני עדיין לא שם אבל קיבלתי אחלה סימולציה למה עליי לצפות). הילדה קפאה מקור אז היא החליטה להיכנס למיטה במקומי.

בתשע בעלי הגיע לאסוף אותה חזרה הביתה. למרות שהייתי מתוכננת להישאר עד יום ראשון בבוקר, נאמר לי שאשתחרר מחר כי מצב המים לא ישתפר בסוף השבוע והחליטו לשחרר את כולם, וגם מצבי מאפשר זאת.

יום הניתוח

5:00 בבוקר השכמה... בלי קפה. בא לי למות. מקלחת טובה. שש יושבים באוטו ויוצאים לדרך. אני אמורה להיות שם בשבע. מכיוון שבית החולים בני ציון ממוקם באמצע העיר חיפה ואין לו חניון (!!!) יצאנו מוקדם במטרה למצוא חניה. באמצע היום זה יכול לקחת כחצי שעה עד 40 דקות.

התמזל מזלנו. לא רק שמצאנו חניה בדיוק מול דלת בית החולים, גם מצאנו חניה ב-15 מטר היחידים שלא צבועים בכחול לבן. כלומר - בחינם! לכל היום! יום טוב לפולנייה שבי.

עלינו למחלקה. רחל, האחות הראשית המדהימה, קיבלה את פנינו והזכירה לי את בקשתי לקבל מיטה על יד החלון. היא זכרה. איזו חמודה. בדיקות שגרתיות. חום, לחץ דם. קיבלתי תרופה נגד בחילות וכדור הרגעה. שאלון רפואי. הכניסו אותי לחדר וקיבלתי את החלוק ה"סקסי" ההוא שנרכס מאחור. "להוריד הכל!" הכל? אין בעיה. תחתונים לא. ככה מצאתי את עצמי מנסה להתגנב לחדר הניתוח עם התחתונים שעליי. האחיות שם למודות קרבות כנראה - ועלו עליי. הלכו גם התחתונים... יחד עם שאריות כבודי האבוד.

8:00 בחדר ההכנה לניתוח נתקפתי בהתקף חרדה של בכי בלתי נשלט. רעדתי בכל הגוף. המנתח שלי הגיע, עבר איתי שוב על שלבי הניתוח מה שרק הגביר את ההתקף. משפט ההרגעה שלו ש"יותר אנשים מתים בשנה בטיסות מאשר על שולחן הניתוחים" לא תרמה הרבה. בעיות השליטה שלי גורמות לי בין כה וכה לפחד מטיסות... ומתוכננות לי שתיים כאלה בזמן הקרוב.

8:30 זהו מכניסים אותי לחדר הניתוח. קור מקפיא של מינוס 17 מעלות בערך. מעבירים אותי מהמיטה שאיתה הורידו אותי מהמחלקה אל מיטת חדר הניתוחים. מיטה קשה, מתכתית וקפואה. ברוחב 50 ס"מ. אם הייתי שוקלת 5 קילו יותר הייתי פשוט עפה ממנה. היה כל כך קר שרעדתי בכל הגוף. האחות האחראית, זו שתפסה עליי את התחתונים המוברחים, גילתה רחמים וכיסתה אותי בכמה סדינים מחוממים. נעייייים לייייי. פתיחת וריד, ששכחו לעשות במחלקה למעלה, ומעל הכתף השמאלית שלי מופיע המרדים עם מסיכה ורודה. "עכשיו תנשמי זה קצת חמצן." "שקרן" אני עונה עולה. "למה?" "כי זה החומר שמכבה את האור" אני עונה. המסכה נצמדת לפנים שלי, חצי נשימה, מוסיקה נעימה נשמעת ברקע (אז הם כן שומעים מוסיקה בחדרי הניתוחים...), ונכבה האור.

בעין ימין, הבולטת יותר, מנתחים אותי בשלוש דפנות של ארובת העין, הפנימית, החיצונית והתחתונה. העין עוברת טראומה די קשה במהלך הניתוח. הופיע דימום שטופל. עין שמאל מקבלת את הטיפול ה"קל" יותר. רק דופן אחת, החיצונית.

12:45 אני שומעת מסביבי קולות מעומעמים. העיניים מכוסות בתחבושת לחץ. אני לא רואה דבר. זוכרת שאני אחריי ניתוח ושתי מחשבות חולפות בראשי. "התעוררתי" ו-"לא כואב לי שום דבר". זה היה הדבר המוזר ביותר. לא כאב לי שום דבר. לא העיניים, לא הראש, לא הפנים. כלום. אין רכבת. קצת תחושה של חוסר נוחות מכיוון שהתחבושת לחצה על העיניים, צריך להתעורר בלי לפתוח את העיניים, והתחבושת לוחצת לי על האף ואני מתקשה לנשום.

אני מתעוררת וצוללת לסירוגין. מדי פעם שומעת את קולו של בעלי לידי. באחת המיטות לידי צורח ילד כבן 8-10 ללא הפסקה צרחות צרודות ובלתי פוסקות. לאחר שעתיים כל הסבלנות והרחמים שלי לא היו קיימים יותר. אחות באה לשאול לשלומי. הדבר היחיד שעניתי לה היה: "אם אתם לא תתנו לילד הזה משהו נגד כאבים כדי שהוא יסתום את הפה, אני קמה, כמו שאני, ויוצאת מפה!" זה כנראה עזר וגאלו אות הילד ואותי מייסורינו.

למרות התרופה נגד בחילות אני מקיאה כמה פעמים, אך זה לא היה גרוע כמו בניתוח הקודם.

יש לי פיפי... בעסה. אני יודעת מן העבר שלי שאין מצב שאני עושה פיפי על סיר בשכיבה במיטה. אבל אין ברירה. מביאים לי סיר. מתה לפיפי. ו... כלום! אני שומעת את האחות: "נראה לי שפשוט נכניס לה קטטר". קטטר????? רק שמעתי את המילה קטטר, תפסתי את המעקות בשני צידי המיטה, משכתי את עצמי למעלה ושחררתי את עצמי. הבטחתי לעצמי שהפעם הבאה תהיה בשירותים. אני תרמתי את תרומתי בעניין הזה.

16:30 מחזירים אותי למחלקה. עדיין יש לי בחילות, אבל הקאות אין. תודה לאל. אני די עירנית. מצליחה לנהל שיחות קצרות עם בעלי שיחיה. העיניים המכוסות מקשות לשמור על צלילות לאורך זמן, ואני מוצאת את עצמי צוללת מדי פעם, תוך שאני חושבת לעצמי "מסכן, הוא בטח משתעמם למוות". הוא ישב בסבלנות רבה בקצה המיטה שלי במשך כמה שעות, ורק הידיעה על זה שהוא שם הרגיעה אותי.

20:00 בא רופא לבדוק אותי. מוריד את תחבושת הלחץ, שנדבקה לכל מקום אפשרי באזור העיניים. כואב. העיניים נפוחות. הוא פותח אותן בעזרת האצבעות. כואאאאאאבבבב.... בודק עם אור, כאבי תופת!!!! מורח סינטוצימין. איכס. סוגר את העיניים חזרה וחובש מחדש. אפשר לנשום. כל עוד שלא מתעסקים עם העיניים שלי, לא כואב לי שום דבר. כנראה שזה המקום שהרייקי של אתמול בא לידי ביטוי.

מורידים אותי מהמיטה. הבקשה הראשונה: "מצעים מהבית ופיג'מה!" בעלי שיחיה, שמכיר את השריטה הזאת שלי, מסדר לי את המיטה באהבה רבה ומסייע לי להתלבש. אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. ריח של בית ומצעים מכותנה כמו שאני אוהבת. הכי חשוב פיפי בשירותים. היה קצת משעשע כי לא ראיתי שום דבר, אך משוש חיי דואג לי באהבה רבה גם ברגעים הפחות מרנינים בחיי.

באחת עשרה בלילה אני משחררת אותו הביתה. לא לפני שהוא מוליך אותי לשירותים שוב. אני ישנה לסירוגין. בחצי ישיבה. כרית הטיסה עוזרת מאוד, וכרית הגליל שהבאתי מהבית כדי לשים מתחת לרגליים, עוזרת לי לשחרר את הלחצים מהגב. השכנה שלי לחדר נוחרת בצורה מחרידה, תודה לאל שיש אטמי אוזניים.

ערב הניתוח

סגירת קצוות בבית. דואגת שלא תישאר כביסה לא מטופלת. שהבית יהיה מסודר. מוציאה שאריות מהמקרר. בחמש בערך יושבת לאכול משהו ולשתות קפה... הרבה קפה!

בערב אני הולכת לחברתי הטובה והיקרה לסיבוב רייקי. אני לא מהמאמינים הגדולים בדברים האלה, אבל לבחורה הספציפית הזו יש מעין הילה הסובבת אותה. הלכתי עם ההשקפה של "לא יועיל - לא יזיק". האמת לא הזיק. את התועלת ראיתי ביום למחרת...

חזרתי הביתה. ארזתי מזוודה (כולל מצעים! כמובן!) וניסיתי ללכת לישון. ישנתי בהפסקות. אבל זה לא הטריד אותי, הרי מחר בבוקר ידאגו לי לכמה שעות של שינה טובה.

כפי שניתן לראות בתמונות, הבליטה של העיניים היא משמעותית.

שלושה ימים לפני הניתוח - המתח עולה

היום יום ראשון, הניתוח ביום רביעי. אני צריכה להגיע מוכנה ומזומנה ב-7:00 בבוקר. מה שאומר מבחינתי לקום בחמש. כמובן בצום. חמש בבוקר בלי קפה, סביר להניח שבלי שינה, אולי ניתן יהיה לוותר על ההרדמה? ערנית אני בטוח לא אהיה. מה שבטוח שמעבר לחרדות שיש לי, אהיה אדם בלתי נעים בעליל. לא מדברים איתי בבוקר לפני שאני שותה קפה. ולאורך כל ימי האשפוז (5 סה"כ) יש רק תה... או שאני אחתוך ורידים או שתשמעו עליי בחדשות שתקפתי צוות רפואי בבית החולים בני ציון בגלל שלא ארגנו לי כוס קפה.

אני אדם שסובל מבעיות שליטה קשות. יש לי צורך תמיד להיות בשליטה, כל הזמן. בגלל זה יש לי פחד טיסה נוראי (כי משום מה אני לא הטייס), אני חרדה כשאחרים נוהגים, הבת שלי וכלתי לעתיד כבר ויתרו מזמן על לעזור לי במטבח... ועכשיו הרדמה של מספר שעות.

בניתוח הקודם שעשיתי ב-2009 (בתחום האורתופדי) לא פחדתי. חשבתי שהולכים לישון. אבל זה ממש לא ככה. זה ממש לא כמו ללכת לישון. זה פשוט לא להיות. אז יהיו כאלה שיגידו, גם אני עברתי הרדמה כשעשו לי גסטרוסקופיה. זה ממש לא אותו הדבר. שם מדובר בטשטוש עמוק לא בהרדמה כללית. איך יודעים את ההבדל? אם "הורדמת" ולא דחפו לך צינור של מכונת הנשמה בגרון (ואת זה יודעים רק בדיעבד כששולפים לך צינור באורך של צינור גינה מהגרון, במצב של חצי ערנות - איכס, כואב, לא נעים), סימן שזו לא הייתה הרדמה כללית אלא טשטוש עמוק, שעדיין מאפשר שליטה על הנשימה. התחושה היא לא של גלישה נעימה לתוך שינה עמוקה, כמו בטשטוש, אלא, בום, טראח, כבה האור. ובדיוק פה מתעוררות כל החרדות שלי. שיכבו את האור ולא יצליחו להדליק אותו חזרה. מבחנתי זה לסגור עיניים ולפתוח עיניים, אבל אני יודעת שיש שם מספר שעות באמצע שאני לא קיימת. שהעולם מסתובב ואני בשום מקום. בלי שליטה על הגוף שלי, מתי אני נרדמת ומתי אני מתעוררת.

זהו אני בהכנות אחרונות של הבית. כביסות, סדר, סגירת חודש במשרד, הודעה ללקוחות ש"אני יוצאת לחופשה". ובהתמודדות קשה עם החרדות שלי. הרופאה שלי נתנה לי כדור נגד חרדות. בתור אדם עם בעיות שליטה כמובן שקראתי את כל הדף המצורף לאריזה. ו... אסור לקחת לפני ניתוח. את חרדה? תתמודדי...