אור נדלק, מד לחץ דם מתחבר, מד חום בפה. מתה
לפיפי אבל עדיין אין מים. מתאפקת. בשבע וחצי אני נשברת ושואלת את האחות אם יש
שירותים. בקצה המחלקה יש חדר שירותים אחד שמחובר למערכת נפרדת. אז אני מדדה לשם.
רואה בקושי. חוזרת.
בשמונה קוראים לי לבדיקה בחדר הבדיקות. שוב
פתיחת עפעפיים. בדיקות עם אורות מסנוורים. בדיקת ראייה. פישלתי בגדול. לא רואה
כלום... 3, 8, 6, 9, 0 ... הכל נראה אותו הדבר מבחינתי. אמרו לי להמתין למכתב
השחרור. בעלי מגיע בתשע. המכתב מוכן. עליי לקחת סטרואידים בשלושת השבועות הקרובים
ולמרוח שלוש פעמים ביום סינטומיצין, איכס! בעשר אנחנו יוצאים לכיוון הבית.
השמש הורגת אותי, גם עם משקפי שמש ועיניים
סגורות. אני יושבת ברכב ולא פותחת את העיניים עד שאנחנו מגיעים הביתה.
הביתה... קודם כל מקלחת. ולמיטה. מכיוון שאני
נאלצת לישון מעתה ועד להודעה חדשה בחצי ישיבה אני מודה לממציא המיטה המתכווננת.
אני מאזינה לטלוויזיה. זה כל מה שאני יכולה
לעשות. פתיחה של העיניים מכאיבה לי מדי. האור הפך לאויב המושבע שלי. ולכן כל
התריסים בבית למטה, ומודלקים רק האורות ההכרחיים לטובת שאר בני הבית. ואני מסתובבת
עם משקפי שמש בתוך הבית, רק למקרה שאפגוש איזו מנורה עויינת.
הפרדניזון עושה לי גלי חום מטורפים, ומצמיא.
אני צמודה למזגן ולבקבוק מים 24/7. הבעל רועד מתחת לפוך באמצע ספטמבר ואני מתה
מחום.
שתהיה החלמה מהירה! אני יודע איך זה מרגיש, אני בעצמי אחרי ניתוח קטרקט ועדיין מתמודד עם ההחלמה והחזרה לשגרה
השבמחק